ככה החיים

הרבה זמן שלא כתבתי..... ואני לא ממש בטוחה שיש לי מה לכתוב!

אבל פשות עלה בי החשק הזה שוב לפרוק משהו שאני מרגישה,

אני אפילו לא ממש סוגרה על איך להגדיר אותו את המצב שלי בחיים ברגע זה....

זה פשות מצב שאת מנסה להכחיש אותו.

את יושבת בבית קפה עם חברות לפני הגיוס ורואה חבורה של חיילות שנראות ממש כמוך וכמו חברות שלך,

שלכל אחת האפיון שלה שמרכיב את הקבוצה הזאת שאיתה בילית את רוב שנותייך בבית הספר.

את יושבת ומדי פעם שומעת ברפרוף על מה הן מדברות ומרגישה שכל אחת שוקלת פעמיים שלוש כל מילה שהיא מוציאה מהפה כאילו היא כבר לא כל כך סגורה על מקומה בקבוצה הזאת!

את גם מרגישה דרך הסיפורים שלכל אחת כבר יש את החיים שלה ,משהיא מספרת על בחור חדש בשיא ההתלהבות ואז נזכרת שאותן זה לא יצחיק כי אין לאן מושג מי זה ואיך הוא נראה או מתנהג בשביל  להבין... המרחק הזה בין החברות שהיו לחלק כל כך חשוב בחייך הופך לאט לאט לאנשים שאת לא סגורה שאת חלק מהחיים שלהן יותר! אנחנו יושבות כולנו בבית הקפה ופתאום שמות לב שכולנו מקשיבות לשיחה של הבנות לידינו כאילו באותה שנייה חשבנו כולנו על אותו הדבר, ומה אם זה יקרה לנו?

באותו רגע נשבענו שלנו זה לא יקרה!

 את הסיפורים של כך אחת מהצבא נשמור על אש קטנה ורק דברים כללים שיהיו קשורים נדבר עליהם.

רק דבר אחד לא הבנו ברגע שהתחלנו להתגיס אחת אחרי השנייה...

כבר לא היה לנו חיים אחרים הכל היה מבוסס על הצבא זה היה החיים שלנו עכשיו זה מילא את רוב שעות היום במקרה הטוב או את כל השבועות עד שיצאנו הביתה ונפגשנו....

לא היה זמן להכניס עוד דברים שלא קשורים בצבא!

אז בהתחלה היינו בהכחשה לא דברנו על מה עובר עלינו בצבא למרות שראו על כל אחת שהיא ממש מתה לשתף ולספר על איזה משהו חדש שקרה לה בבסיס.

אחרי זה זה נהייה ממש בלתי אפשרי לא לחלוק דברים, להתיעץ, לשאול לפחות אחד מהאנשים שאת הכי סומכת עליהן בעולם ובטוחה שהן ידעו לתת לך את  התשובה שאותה את מחפשת או את האוקי הקטן הזה שיעשה את הכל קל יותר.

אז את נשברת... ומצלצלת באיזה שעה הזוייה לחברה הראשונה שעלתה לך בראש ושברגע זה  את בטוחה שהיא ישנה לה היישם באיזה בסיס בארץ .. להפתעתך ישר על הצלצלו הראשון היא עונה ואומרת: "שהיא ממש שמחה שצלצלת ושהיא בדיוק התכוונה לעשות אותו הדבר ושנשברה לה מהלא לדבר על מה שעובר עלייה עכשיו" היא מצפה לאיזה שהיא תגובה

ואת רק מאושרת ואומרת: "גם אני"

ואז מתחילה השחיה הלא נגמרת שלכן לתוך הלילה על הכל ואת פשות לא מאמינה כמה שאתן חושבות אותו הדבר ואיך היא מבינה אותך בכזאת קלות ונזכרות בכל מיני שיחות כאלה שעשיתן פעם שהייתן באוטובוס בפולין עם כל השכבה שכולם ישנו ורק אתן היחידות שלא מצליחות לישון באטובוסים ובדברים זזים למיניהם..

וככה לאט לאט למרבה הפלא את מגלה שמקבוצה של 5 החברות הכי טובות נהייתן קבוצות של 3 ו2 שעושות בדיוק אותו הדבר אבל מכחישות את העניין.

ואז יוצא מקרה נדיר שכולן בבית באותו שבת מקרה שאי אפשר לדלג עליו! סוגרים כולן ביחד לארוחת בוקר בארומה משהו חפייף כזה מקום שלא מגביל אותך בזמן במידה ויהיה על מה לדבר או במקרה שזה יתחיל כולן ביחד ואז זה ימשיך ויתפצל לקבעתי עם...

הגיע הזמן לפגישה את מגיע עם עוד שתי נשות הסוד שלך והשניים השנייות מגיעות ביחד.

אתן מתחבקות מתיישבות כמו שתי קבוצות שונות ,שלוש בצד אחד של השולחן ושניים בצד הנגדי לו שקט ממתינים שמשהיא תמצא נושא לדיבור ... פתאום ברמקול קוראים לכן ללכת להביא את האוכל, כולן נרגעות שיש עוד זמן לחשוב על איך לפתוח את המפגש המוזר הזה.

מתיישבים שוב ומשהיא פולטת משהו כדרך הגב וכולן מקשיבות ופתאום עוד תגובה אז צחוק משהיא אומרת "וואיי גם לי זה קרה"

את מרגישה שזה הולך לכיוון טוב ... ככה השיחה מתגלגלת שעות אתן פורשות לים עם כל השטויות והסיפורי צבא ואז כבר ערב חותכות לאיזה פאב טוב לא רועש מדי שאפשר לשבת בוא ולהמשיך לספר.

 הסיפורים פשות לא נגמרים ויש לכל אחת משהו דומה שקרה גם לה רק יותר מצחיק מהקודם , או שזה כבר האלכוהול מדבר. חחח..

ואז זה נגמר בהקלה אחת גדולה שגורמת לכן להבין שכל חברות עומדת במבחן וכנראה ששלכך מספיק חזקה בשביל לעבור ביחד גם את השלב הזה שנקראה " צבא" ביחד.