טוב, כמעט חודש...
ובכן, יומיים אחרי הפוסט הקודם קרה הדבר.
הייתה לי הופעה בערב שלישי.
הופעה נחמדה סך הכל. כמובן שאני זו שעליתי ראשונה, היחידה על הבמה הגדולה, מחכה לבנות ששכחו אותי והשתרכו להן מאחורי הקלעים, מחייכת לקהל כמו איזו מטומטמת.
מעניין באמת מדוע הרגשתי כך...
אחרי ההופעה פגשתי את זיקוק, שבא לצפות בי מבזה את עצמי, והתרצה בעליל.
הסתובבנו לנו באזור כמו זוג מלבלב, מתמרחים אחד על השני כראוי.
התיישבנו לנו על איזה ספסל והגענו איכשהו לדבר על בגידות.
לפתע שאלתיהו האם הוא בוגד בי, והוא אמר 'לא' בצורה מוזרה למדי.
אמרתי לו שאני לא מאמינה לו, קמתי והלכתי. הוא רדף אחרי, ניסה לעצור בעדי, אך המשכתי ללכת והוא בשלב מסויים הניח לי לצאת מהפארק.
כמובן שכעסתי כשראיתי שאני כבר בחוץ והוא לא מאחורי, התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה להפרד, והוא כהרגלו לא התייחס לכך ברצינות רבה מדי.
ניתקתי לו את הטלפון בפרצוף.
היום למחרת עבר בהלם מסוים, אבל גם בהרגשה של שלמות.
ביום חמישי בערב, דברנו בטלפון. 3 שעות.
דברנו על זה שבעצם כל הסיפור של הבגידה לא היה ולא נברא, הוא נפגע ואני נפגעתי, והוא פגע ואני פגעתי, והכל עכשיו פגוע.
שאלתי אם הוא עדיין אוהב אותי והוא אמר שלא יודע ולא בטוח כל כך.
ביקש להפוך את הפרידה לפסק זמן, אמרתי לו שאשן על זה.
יום למחרת החלטנו על פסק זמן, בו אפילו נוכל לנסות להפגש עם אנשים אחרים.
אני מצידי כבר הייתי מוכנה לצאת עם יוחאי, אבל אחרי דיבור נוקב עם אמא הוחלט שרצוי לחכות עד לפחות אחרי הקורס ועד בהחלט אחרי שהכל נסגר עם זיקוק.
למרות הפסק זמן, זיקוק התקשר שוב בערב שישי.
ושוב שוחחנו 3 שעות. בכל כ-20 דקות נערך הדיאלוג הנ"ל:
- אלה, אולי נחזור?
- אתה בטוח?
- לא...
דברנו על הרגשות שלו, על הפחדים שלי. על המחסור ברגשות שלי, והעדר הפחדים שלו.
אמר שכן אוהב אותי. אמרתי שאני מפחדת לחשוב על האפשרות לאהוב אותו בכלל.
ביום ראשון אחרה"צ יצא לי להיות בקרבת ביתו. סידורים שכאלו.
באתי אליו.
בהתחלה לא התקרבתי מדי, שמרתי על מרחק מסויים.
אבל הוא ליטף, ונגע, ונמסתי. אבל בכל זאת לא הייתי מסוגלת עדיין לנשק אותו.
נכנס למקלחת, ואני נותרתי במיטתו, נקרעת מכמיהה אליו לקול המים הזורמים.
כשיצא קראתי אליו שיבוא אלי, ונישקתי אותו עמוקות.
הרגשתי כאילו לא טעמתי אותו שנים.
כל כך רציתי שנישאר, אבל היה לו טקס אדיוטי והיינו חייבים למהר לצאת!
אוחחחחחחח!
חדשות טובות: אני כן יוצאת לקורס מש"צים בסופו של יום!
אחרי שדיברתי עם מורי לשל"ח, וזה הבהיר לי מדוע אל לי לצאת ("יש לך יחסי אנוש לקויים ויקטלו אותך שם", כגון זה..),
התקשר למחרת והודיע כי התחרט והחליט שבכל זאת יש לי הכישורים המתאימים, וראויה אני להזדמנות נוספת.
הוריי!!!
אז ביום שלישי בעוד שבועיים אצא לי ל-8 ימים של טיולים מפרכים, לינה באוהל סדינים ושק"ש, מקלחות פח קרות וכמובן ווסת מתחילת הטיול ועד לסופו!
מתאים בדיוק מושלם לפרופיל המזל שלי...
בערב שישי של שבוע שעבר הגיעו אלינו אורחים, עם ביתם היקרה בת גילי.
כמובן ששתינו היינו צריכות בסוף הארוחה להגיע לבתיי חברינו היקרים, ועל כן הוקפצתי ישירות אל ביתו הריק, יש לציין, של זיקוק.
התחרמנו כמו מטורפים, אפילו הייתה קצת מנטאליות של אונס, מה שאפילו חרמן אותי עוד יותר.
דבר אחד בעייתי- זיקוק ניסה להחדיר אצבעות, וזה כאב למדי.
טוב, לא כאב, אבל בהחלט לא היה נעים כמו שאמור להיות.
כנראה שאני באמת מקפצת לי פה מעל הפופיק...
ודבר אחד נוסף- ברגע הכי נכון, הוריו חזרו הבייתה. כאמור, אוחחח!!!
יום שבת וראשון שאחריהם היו עמוסים בארוחות משפחתיות ומיני תחלואות נוספים.
אולם ביום שני זיקוק בא אלי ב-4.
בהתחלה סתם שכבנו על המיטה, דברנו על כל מיני דברים נחמדים...
בשלב מסויים הוא נשען על קצה המיטה, ואני נשכבתי בגבי עליו, ופשוט הסתכלתי דרך החלון הפתוח, אל עבר השמיים הכחולים, דרך עלי העץ שבחלון, חבוקה בזרועותיו כששיר שקט ונוגה מתנגן ברקע.
באותו רגע, לא יכלתי לבקש ולו דבר אחד מעבר לזה.
הרגשתי שלמה.
הרגשתי מאושרת.
עד 8 בערב הספקנו להתחרמן כמו ארנבים אחרי בצורת, אפילו ניסינו קצת קשירות.
אפשר לאמר שהיה מאוד.. אממ... מעניין =).
ב-8 התלבשנו, והלכנו לקניון. אכלנו במקדונלדס (אל תנסו סלט קליפורניה- יותר מדי עלים קרים, למרות שהעוף טעים בצורה אכזרית).
וב-10 נכנסנו לסרט (מחלק 13, חביב למדי).
חשוב לציין, שכל אותן 4 שעות בקניון, התנהגנו כמו זוג אמריקאי מנצנץ ומחובר למדי.
התנשקנו והתחבקנו בכל רגע, זרקנו אחד אל השני מבטים מאונפפים, והתברגנו אחד בשני בכל רגע אפשרי.
כל זה כמובן בליווי מבטים, הצבעות ואמרות מכל המינים מהקהל המתחלף למחזה בו אנו שנינו השחקנים, הבמאים ואף התפאורה.
נפרדנו בקול ענות חלושה אחרי 8 שעו רצופות ביחד, ואני חייבת להודות, זהו היה היום הטוב ביותר שהיה לי מזה חודשים.
אחכך נפגשתי עם עוזי, ידיד ותיק ושכן, ברחוב.
יש להזכיר, שלא סיפרתי לנפש חיה על כך שאני וזיקוק חזרנו.
עוזי התעקש על כך שאנו צריכים לדבר.
כבר הבנתי שכוונותיו אינן אפלטוניות, ושיחתנו הייתה קשה וכואבת.
שוחחנו עד 2 בלילה בקרן הרחוב, ונפרדנו כידידים.
יום שלישי, למחרת, לי ולזיקוק היו 4 חודשים.
איכשהו, מסתבר ששנינו שכחנו זאת...
ביום רביעי לא הייתי כל היום בבית- יום כיף+ טקס סיום.
כשחזרתי הבייתה ב-12 בלילה, עייפה ורצוצה, התחוור לי זר פרחים גדול עם ורדים ושושנים צחורים- הפרח האהוב עלי.
הפתק היה נחמד. הוא לא פואטי במיוחד, זה ברור, אבל נסלח לו =).
למרות כן, משום מה, לא מצאתי בי אף לא רגש אחד כלפיו.
וגם לא ביום למחרת, בו היינו שנינו בטקס סיום של י"ב, ושמתי את הפלאפון על שקט כדי שלא אצטרך לענות לו ולפגוש בו.
אתמול ביקש שאבוא אליו, ונעניתי.
אך משום מה, גורמי שמיים נילוזים החליטו להטיל עלי הרפס. בשפה. עם ההתנפחות והכל.
אז השכרנו סרט ונשכבנו מכורבלים אחד בשני.
אמר לי שאוהב אותי, ובלי לחשוב פעמים, חמק לו 'גם אני' יחיד ותמים מבין שפתותיי (שאחת מהן נפוחה רבתי בצד שמאל בלבד).
טוב, מפה כבר אין דרך חזרה... למרות שאני עדיין לא מרגישה שזה באמת כך.
הרגיש לי נחמד כשהוא מלטף את כולי, מנשק מדי פעם, ושואל אם אני בטוחה שזה הרפס =).
כמובן שאבא התקשר ברגע הלא נכון, והודיע שהוא בא לקחתני הבייתה.
שוב- אוחחח!!!
כבר כשיצאתי מביתו חזרה אלי הרגשתי הריק האמוציונאלי... מה הבעיה שלי????
ובנימת לא נורמאליות זו, אפרד מכם לשלום.
ובהחלט לא עד לחודש הבא. מבטיחה.
אלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
